הרהור דיגיטלי של סוף קיץ

גדלתי בעמק בית שאן.
היום, כשאני בחזרה בגיזרה, אני מוצאת את עצמי משתהה- איך יכול להיות שבית הגידול הצחיח והמהביל של ילדותנו הפך להיות הקסם הקריר הזה שבתמונה? איך לא שמנו לב אז ל"עמק המעיינות"?
היה או לא היה?

בדקתי, לא מדובר בשופלים, חפירת תעלות וקבלנים חרוצים עם דליים של מים… או לפחות לא זה הסיפור כולו. וגם לא מדובר בעניין של נקודת מבט בוגרת ומפוייסת יותר.
היה סחנה. אבל הוא היה עניין בפני עצמו. חריגה בנוף. סחנה.
היום יש עמק מעיינות שלם.

תאמינו או לא, ואם אתם כמוני, מפה, אז תעצרו לעוד שנייה לחשוב על זה- איך אז, כשגדלנו ממש 5 דקות מפה, זה לא היה קיים לנו בתודעה הסיפור הזה של "עמק המעיינות". במקסימום היו פה ושם כמה שלוליות טבעיות שניתן היה להימלט אליהן מאיימת הקיץ שהמיס כל פיסה במוח.

והיום? מעיינות מחמד בכל פינה. וצל, ושבילי אופניים פסטורליים…

אז מלבד זה שזה כיף גדול ומומלץ בחום, זה שיעור מרתק בלספר סיפור ולהצליח להשפיע על התודעה, שיעור במיתוג. (ואולי גם בנדל"ן)

🌊כוחו של מיתוג משובח🌊

כזה שמשפיע לי על הטמפרטורה במוח, כזה שקשה לי לזכור דרכו מה היה פה קודם.

ואולי זו בכלל פרספקטיבה אבולוציונית?
פרשנות שהאדם נותן לצבעים בטבע בתנאי גידול שונים?
"עד כמה עמוק ועתיק הקשר שלנו עם אורכי גל שונים, שבתחילה היו בסיסיים ועם השנים התפתחו והפכו מורכבים יותר? ייתכן מאוד שכל פסיכולוגיית הצבעים והרבה מההחלטות, התחושות והרגשות שלנו הם בסך הכול שכלול קוגניטיבי מופלא של ההבדל בין יום ולילה…"
משהו מרתק לקרוא על זה:
https://www.eol.co.il/articles/605#

מעניין? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on email
Share on whatsapp
Share on linkedin